מדריך המוזיאון עמד מול קיר המעוטר ביצירות האמנות ההיסטוריות הגבוהות והמובנות ביותר, שנע בין שכל, דת, חלומות ומתמטיקה. במחווה כמעט טקסית היא הרימה את ידיה בעוד מבטה נעוץ בקהל. פניה התמלאו ברצינות כמעט קדושה כשהחלה לדבר.

"ציור זה בסגנון האקספרסיוניזם עוסק בעמימות של סטייה אנתרופוצנטרית היקפית להבנה מופשטת-פגיעה של המהות ברגשותיו של שפינוזה."

המבקרים הנהנו כאילו הבינו את המילים הללו, אבל בעיני חלקם כבר שרר בלבול דומם. זוג מבוגרים עמד שם עם גבות מקומטות, האישה עם ראשה מורכן קלות קדימה, כאילו היא יכולה לקבל תובנה עמוקה יותר באמצעות חדות שמיעתה. צעיר בחליפה העמיד פנים שהוא כותב משהו, אבל העט שלו נותר ללא ניע על הנייר.

מדריכת המוזיאון לא נרתעה מכך, ידיה גולשות באוויר כמו אלות מנצח כשהיא פנתה לעבודה שנייה.

"עבודה זו, בתורה, ממוקמת בבית הספר לסוריאליזם, מתארת ​​את האלודוקסיה המכוננת של מיליה עכשווית בצלליות של גרנודיות מנודה."

אורח כחכח בגרונו ומשך את מעילו חזק יותר סביב כתפיו, כאילו יכול להגן על עצמו מהבלתי מובן. אישה עם משקפיים דקות הנהנה בשקיקה, שפתיה נעות בדממה כאילו היא חוזרת על דברי מדריך המוזיאון כמו מנטרה.

קולו של המנהיג התגבר, האופוריה שלה גברה:
"הדגימה ההיא, מהמין הקוסינציאני, מחדד כעת באופן רפלקסיבי את האנטיפתיה של הצופה בייסורים ייחודיים של קבוצות כוכבים קלות דעת בפורזיה האופריזית."

הקבוצה ניסתה באופן גלוי לעקוב אחר המילים. חלקם הנהנו בשקיקה כאילו הם מבינים את המשמעות, בעוד אחרים השתדלו לא להיראות מבולבלים מדי. אדם עם רקות אפורות קימט את מצחו כאילו הוא מנסה לפתור משוואה מתמטית. זוג צעיר החזיק ידיים כאילו המגע הזה יגן עליהם מפני הבלתי מובן.

מדריכת המוזיאון המשיכה ללכת, תנועותיה נעשות זורמות יותר, כמעט כמו ריקוד, כשהצביעה על התמונה הבאה. עיניה נצצו בהתלהבות, המילים זרמו מפיה כמו מפלים.

"המננום הזה עכשיו, פרודיה מבזה, מעוות, באופן סותר לגמרי את הנבדל, את השמנוניות בתפקיד העווית של באדנוכן."

מלמול שקט עבר בקבוצה כשגבר מבוגר אזר בזהירות אומץ: "סליחה... אתה רציני?"

מדריכת המוזיאון השליכה את ראשה לאחור והביטה בו בזעף, אך עם זאת בריחוק מוזר, לפני שצחקה בקול. צחוק בהיר, כמעט ילדותי, הדהד בחדר. עיניה נצצו כאילו עשתה את הגילוי הגדול מכולם.

"המשך להתמוסס בטבע של Goränäen emäenäenäen, hulululuulululu... GARM!"

פתאום משהו נראה נשבר. מדריכת המוזיאון החלה לשוטט ללא מטרה בחדר, זרועותיה פרושות כמו בבון וכפופות נמוך, תנועותיה נעשו קדחתניות ומבולבלות. היא הרימה את ידיה והסתובבה במעגלים, מילותיה הופכות לצלילים חסרי פשר כשהיא צוחקת ללא הרף ומכה באוויר באגרופים רופפים כאילו היא רוצה לתפוס את האווירה ולקרוע אותה לגזרים.

במקביל ובאופן מיידי, כאילו עוקבים אחר נוסחת קסם לא קדושה, גם המבקרים נפלו לטירוף קולקטיבי. אחד מהם החל ללכת במעגלים, צעדיו מהדהדים כמו תקתוק של שעון בלתי נראה. אישה שמטה את המעיל ועשתה סלטות על פני החדר. אחרים מחאו כפיים, קפצו והמריאו, אפילו עפו ונחתו בחוזקה. חלקם החלו לקשקש מילים לא קוהרנטיות בפנים רציניות בצורה מוגזמת, בעוד שאחרים פלטו צחוק צווחני.

אדם התיישב באמצע הרצפה, ידיו צמודות לרקותיו, ממלמל מחרוזת אינסופית של "בלה בלה בלה". אישה מבוגרת רקדה כאילו הייתה חזקה על מוזיקה פנימית, תנועותיה כאוטיות ויפות בו זמנית. שני מבקרים עמדו גב אל גב, צעקו לסירוגין מילים לא מובנות ולבסוף רק תנוחו כמו ליצנים שקטים.

הסצנה איבדה כל סדר והפכה לכאוס רועש של רעש ותנועה חסרי היגיון, בעוד החדר gurnaaaaaaaaaa in rushki, grummidi של האקסטזה הכי לא מובנת... בום!

סחיטה גדולה.